מתוך היומן שלי...

השנה 1964, החלטנו סופית שנעלה לארץ.

זה זמן רב שהוריי ובני המשפחה מדברים על כך, ושליחי ציון מגיעים אלינו הביתה ומשכנעים אותנו שכדאי לעלות לארץ ישראל, מדינת היהודים.

האמת היא שאנו די חוששים לעזוב את הסביבה המוכרת, השכנים, את הבית הגדול והמרווח. אנו חיים היום כמשפחה מלוכדת בשכנות קרובה. בסך הכל די טוב לנו, אך לאחרונה החלו לקנוס ללא סיבה מוצדקת את בעלי העסקים בעיר ואנו חשים בקנאה ובשנאה הגוברת מסביבנו.

נאמר לנו שהמצב הכלכלי בארץ לא הכי טוב, הבתים מאוד קטנים וצפופים, אין שפע של מזון אך למרות זאת כדאי להגיע לארץ, שמה נרגיש בטוחים יותר.

אמא אומרת שבעוד יומיים נעזוב וכדאי שארוז את כל החפצים שלנו....

אני ארזתי במזוודות את כל חפצי, בגדים בעיקר שלי של בעלי וארבעת ילדיי וכן כלי אוכל, תכשיטים ומזכרות.

יום הטיסה הגיע, הציונים הגיעו לפנות בוקר ואיתם כל האישורים הנדרשים וכרטיסי הטיסה עבור כל המשפחה.

יצאנו מהבתים במהירות רבה, נפרדנו מכולם. טסנו כולנו למרסיי שבצרפת ושם אמרו לנו לחכות עד להפלגה לארץ. ההמתנה התארכה בעוד כ-20 ימים והיינו צריכים לדאוג למזון וארוכות בדירות שקיבלנו אך לבסוף עלינו יחדיו לאניה התורכית שהגיעה לנמל מרסיי.

ההפלגה ממש לא קלה, יש לי בחילות כל הזמן וילדיי מקיאים בגלל הטלטלות של האניה, 12 ימים ארכה ההפלגה ואנו כבר חסרי סבלנות ורוצים מאוד להגיע ליבשה ולארץ ישראל.

הגענו לארץ המיוחלת לאחר מסע תלאות ארוך ומייגע, אמא שלי מתעקשת ולא מסכימה לעבור לגור בדימונה או ירוחם, היא לא רוצה לחיות באוירה מדברית כמו במרוקו אלא באזור ירוק ועשיר במים לכן מעדיפה את עפולה.

הסוכנות מנסה לשכן כמה מאיתנו בעיר אחרת אך מסרבת לא מוכנה כלל שניפרד.

שהינו כאן בדירה ליד נמל חיפה כשבוע והיום סוף סוף ניסע כולנו לדירה זמנית וגדולה, שתוכל לכל משפחתנו המורחבת, בעפולה עלית.

אנו חיים כאן בצפיפות, אך יודעים שזהו מצב זמני ובקרוב נקבל דירה לכל משפחה. מצב הרוח שלנו עדיין טוב. אנו אוהבים את העיר המטופחת ושמחים להישאר כולנו יחד.

לאחרונה נכנסתי עם בעלי וארבעת ילדינו לדירה קטנה ונחמדה בגבעת המורה והספקתי להכיר כמה שכנים.

חלק מאיתנו כבר מוכרים חלק מקומקומי התה והתכשיטים כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים בתקופה הקרובה.

אתמול הגיעה לביתי מורה-חיילת שהציעה ללמד אותי את השפה העברית, קרוא וכתוב. אני שמחתי מאוד

משום שרציתי להתאקלם מהר, ללמוד את השפה ולהתחיל לעבוד.

אך היו לי ארבעה ילדים קטנים בבית והייתי שוב בהיריון והיה עלי לדאוג לכולם, לכן נשארתי עדיין בבית.

לשמחתי בעלי מצא בימים אלו עבודה במפעל גרביים בעפולה עלית וזה עודד אותי מאוד.

אני מאוד שמחה שעלינו לארץ, העתיד נראה טוב יותר...