
L
v
i
a
אני: מה זה בשבילך להיות "בן חורין"?
סבתא: להרגיש חופשי ובטוח במדינה שלך.
אני: במבט לאחור, כיצד 'יציאת מצרים' שלך השפיעה עליך?
סבתא: בשבילי "יציאת המצרים" הזו הביאה אותי למקום שבו הרגשתי עצמאית ובטוחה יותר.
בארץ יכולתי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסה לעומת מרוקו ששם הנשים לא עבדו ולא פיתחו את עצמן אלא רק דאגו לבית, לילדים ולאוכל. החינוך לילדים בארץ היה טוב יותר וברמה גבוהה.
הרגשתי שהתקדמנו לחיים מודרנים וטובים יותר, יכולנו להתפתח, ללמוד ולטייל בעולם.
סבתא שלי בת 72 היא גידלה 8 ילדים אני בחרתי בא בגלל שהיא אישה מאוד אמיצה, חזקה ושאפתנית
מכל מאנשים שאני מכיר סבתא שלי עברה את "יציאת מצרים" הכי גדולה שיש למרות כל הקשיים היא נלחמה
ושאפה לעתיד טוב יותר עבור כולנו.
מתוך היומן שלי...
השנה 1964, החלטנו סופית שנעלה לארץ.
זה זמן רב שהוריי ובני המשפחה מדברים על כך, ושליחי ציון מגיעים אלינו הביתה ומשכנעים אותנו שכדאי לעלות לארץ ישראל, מדינת היהודים.
האמת היא שאנו די חוששים לעזוב את הסביבה המוכרת, השכנים, את הבית הגדול והמרווח. אנו חיים היום כמשפחה מלוכדת בשכנות קרובה. בסך הכל די טוב לנו, אך לאחרונה החלו לקנוס ללא סיבה מוצדקת את בעלי העסקים בעיר ואנו חשים בקנאה ובשנאה הגוברת מסביבנו.
נאמר לנו שהמצב הכלכלי בארץ לא הכי טוב, הבתים מאוד קטנים וצפופים, אין שפע של מזון אך למרות זאת כדאי להגיע לארץ, שמה נרגיש בטוחים יותר.
אמא אומרת שבעוד יומיים נעזוב וכדאי שארוז את כל החפצים שלנו....
אני ארזתי במזוודות את כל חפצי, בגדים בעיקר שלי של בעלי וארבעת ילדיי וכן כלי אוכל, תכשיטים ומזכרות.
יום הטיסה הגיע, הציונים הגיעו לפנות בוקר ואיתם כל האישורים הנדרשים וכרטיסי הטיסה עבור כל המשפחה.
יצאנו מהבתים במהירות רבה, נפרדנו מכולם. טסנו כולנו למרסיי שבצרפת ושם אמרו לנו לחכות עד להפלגה לארץ. ההמתנה התארכה בעוד כ-20 ימים והיינו צריכים לדאוג למזון וארוכות בדירות שקיבלנו אך לבסוף עלינו יחדיו לאניה התורכית שהגיעה לנמל מרסיי.
ההפלגה ממש לא קלה, יש לי בחילות כל הזמן וילדיי מקיאים בגלל הטלטלות של האניה, 12 ימים ארכה ההפלגה ואנו כבר חסרי סבלנות ורוצים מאוד להגיע ליבשה ולארץ ישראל.
הגענו לארץ המיוחלת לאחר מסע תלאות ארוך ומייגע, אמא שלי מתעקשת ולא מסכימה לעבור לגור בדימונה או ירוחם, היא לא רוצה לחיות באוירה מדברית כמו במרוקו אלא באזור ירוק ועשיר במים לכן מעדיפה את עפולה.
הסוכנות מנסה לשכן כמה מאיתנו בעיר אחרת אך מסרבת לא מוכנה כלל שניפרד.
שהינו כאן בדירה ליד נמל חיפה כשבוע והיום סוף סוף ניסע כולנו לדירה זמנית וגדולה, שתוכל לכל משפחתנו המורחבת, בעפולה עלית.
אנו חיים כאן בצפיפות, אך יודעים שזהו מצב זמני ובקרוב נקבל דירה לכל משפחה. מצב הרוח שלנו עדיין טוב. אנו אוהבים את העיר המטופחת ושמחים להישאר כולנו יחד.
לאחרונה נכנסתי עם בעלי וארבעת ילדינו לדירה קטנה ונחמדה בגבעת המורה והספקתי להכיר כמה שכנים.
חלק מאיתנו כבר מוכרים חלק מקומקומי התה והתכשיטים כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים בתקופה הקרובה.
אתמול הגיעה לביתי מורה-חיילת שהציעה ללמד אותי את השפה העברית, קרוא וכתוב. אני שמחתי מאוד
משום שרציתי להתאקלם מהר, ללמוד את השפה ולהתחיל לעבוד.
אך היו לי ארבעה ילדים קטנים בבית והייתי שוב בהיריון והיה עלי לדאוג לכולם, לכן נשארתי עדיין בבית.
לשמחתי בעלי מצא בימים אלו עבודה במפעל גרביים בעפולה עלית וזה עודד אותי מאוד.
אני מאוד שמחה שעלינו לארץ, העתיד נראה טוב יותר...
ראיון עם סבתא סימי ניזרי (מצד אמא שלי)
אני הקראתי לסבתא שלי את השיר ושאלתי אותה איך היא מרגישה בעקבות קריאת השיר...
סבתא: זה נכון. אני באמת מרגישה שעברתי כמה פעמים בחיי את יציאת מצרים. העליה ממרוקו היה מעבר מחיים שונים מאוד, היינו אמיצים והעזנו לוותר על כל מה שהיה לנו ועל כל מה שידענו והכרנו לטובת עתיד מבטיח אחר. עשינו את המעבר עם כל הקשיים והחששות, התפללנו שהכל יעבור בשלום.
בחיים עברנו מעיר אחת לשניה, פתחתי עסק משלי ועזבתי עבודה קבועה ויציבה אך מעולם לא הצטערתי, הרגשתי כמו בשיר שעברתי מסע של יציאת מצרים.
אני: מי הייתה מצרים שלך?
סבתא: העיר אירפוד במרוקו
אני: מי היה פרעה?
סבתא: מלך מרוקו והמוסלמים.
אני: מה הייתה "עבודת הפרך"?
סבתא: חוסר האמון, הפחד משונאינו, הפחד להיות יהודי, חטפנו קנסות.
אני: מה היה "סיר הבשר" (פיתוי חומרי) שכמעט השאיר אותך שם?
סבתא: היה בית גדול עם הרבה חדרים וחלונות, לא הרגשנו באיזשהו חוסר, רמת החיים היתה טובה.
לאבי היתה חנות ולבעלי היתה מתפרה שם עבד כחייט. היה לנו קשר טוב עם השכנים, הכל היה מוכר.
אני: מי היה משה?
סבתא: הציונים – שליחים שהגיעו אלינו והציגו בפנינו את האפשרות לעלות לארץ, סיפרו לנו על החיים שם, על המגורים שנקבל וכן דאגו לכל הניירת.
אני: אילו קשיים ו'ניסים' היו לך בדרך?
סבתא: עזבנו לפנות בוקר, עברנו טלטלות בדרך. הגענו למרסיי באניה והמתנו שם כחודש במלון דירות עד שהגיעה לנמל האניה התורכית. ההפלגה לארץ ארכה 12 יום, כולנו סבלנו מבחילות והקאות. היו לי ארבעה ילדים קטנים וכן גם לאמי היו ילדים קטנים שעבורם זה היה קשה ביותר. הגענו לנמל חיפה ושם המתנו כשבוע בדירה זמנית עד שהעבירו אותנו לעפולה.
אני: מה היו החששות שלך?
סבתא: שיהיה לנו קשה, לא נמצא עבודה, לא נלמד מהר את השפה ולא נתאקלם מהר.
אני: מה היו הציפיות שלך?
סבתא: שנרגיש בטוחים ולא זרים בארץ ישראל שיקבלו אותנו בשמחה ואהבה.
אני: איך הסביבה שלך הגיבה?
סבתא: הוריי ואחיי ובעלי דאגו שלא נגור ביחד, שלא נמצא עבודה ושיהיה קשה ללמוד את השפה ומנהגי המקום. הם היו מתוחים ולחוצים.
אני: מי תמך בך?
סבתא: אמא שלי היתה אופטימית ובטוחה בעצמה וזה תמך בי וחיזק אותי.
כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם/ אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
